כבר שנים שחולם להיות צייר רחוב.

זאת דרגת מיומנות שמצריכה את שיא הדיוק בעיני. אולי תחושת האחריות הכבדה היא הסיבה שזה לא קרה אף פעם.

שישי בצהריים, דראמסלה בוערת מחום ואני מתגלגל למטה למקלודגאמג’ איפה שהדלאי למה בכבודו גר.

מוצא לי בית קפה קטן בין דוכנים, חתיכת קרטון שתהפוך לשלט ואת ההדרכה הצמודה של מוחמד, הסוחר מקשמיר שצמוד לבאסטה המאולתרת שלי.

שואל אותו על סוגים של קונים. הוא מסביר לי איך למד להתמודד עם קונים ישראלים, שאוהבים לקבל הכל בחצי מחיר.

פשוט מכפילים מראש בשתיים.

וכששואל אותו איך לתמחר הוא מסביר לי שגם הרופא רושם לכל פציינט את התרופה הספציפית שמתאימה לו.

שעתיים של עבודה. ללמוד ששיטת המכירה הטובה ביותר היא פשוט לשבת ולצייר בשקט.

אלה שעשיתי בעפרונות עוד מגומגמים. גם לא מדויקים .

את הפורטרט של הצרפתייה עשיתי בצבעי מים. היא באה לנזוף בי שעובד בלי אישור עבודה ובסוף קנתה לעצמה פורטרט

זה רגע קטן,

אבל שישי בשקיעה, שש מאות רופי בכיס, והידיעה שהגשמתי חלום ישן ומלא חששות

קבלו תמונות למעלה
אוהב
אלון